לפיתחו של גן עדן- Robertson Millpond Preserve

בתלמוד הבבלי מופיע הציטוט המפורסם של ריש לקיש: ״גן העדן, אם בארץ ישראל הוא, בית שאן פתחו״. אשתורי הפרחי שנדד וחקר את ארץ ישראל הסכים שעמק בית שאן הוא לפיתחו של גן עדן.

כאחד שעבר מהעיר הגדולה לעמק בית שאן וחי שם 18 שנים, אני אספק שתי תובנות סובייקטיביות:

1. אכן, העמק הוא חלום .

2. ריש לקיש לא כתב את מה שהוא כתב בחודשים יוני-אוגוסט.

אז מה עושה תושב עמק בית שאן שנודד 10,000 ק״מ (6000 מייל ״למניינם״) מערבה ונוחת בצפון קרולינה? האם יש גן עדן גם בגולה הדוויה?

אז חיטטתי וחקרתי במקורות, ומצאתי! במסיכת עירובין בתלמוד מופיעה חלופת גן העדן: ״לגן כי יפסע, וברוברטסון מילפונד ימצא את מבוקשו״.

אז יצאתי ופסעתי ואכן מצאתי את מבוקשי והפעם אקדיש את בלוג הטיולים לאחת הפנינות הקטנות והיפות ביותר במשולש שלנו- Robertson Millpond Preserve.

המסלול הוא הפעם כולו  בעניין קיאקים, אבל למי שאין בידו קיאק- אל תיראו ואל תחתו! למעט חודשי החורף, אין שום בעיה לשכור קיאקים ואלו (פלוס נציג מהחברה) יחכו לכם במקום, כולל כל הציוד הנדרש (פרטים למטה). בנוסף, זה לא מקום שדורש חתירה מקצועית בכלל. מדובר בחתירה איטית ועצלה למרחק לא גדול במים לא גבוהים וללא גלים. זהו מקום מעולה למישהו שמעולם לא חתר. 

אפשר לשלב את החתירה עם טיולים רגליים קצרים באיזור. יש שלשה מקומות נחמדים במרחק של 10 דקות מהשמורה. אני אכתוב את שמם למטה, אבל לא אפרט. במקום זה אני אכתוב בקרוב פוסט אחד שיכיל את שלשתם.

פרטים לוגיסטיים

כמובן שהכניסה בחינם. נקודת ציון למקום עצמו. מתחילת אפריל ועד סוף אוגוסט השמורה פתוחה כל יום, כולל סופשבוע, מ- 8 בבוקר ועד לחשיכה. בחודשי החורף המקום פתוח רשמית רק בסופ״ש אבל אני לא יודע אם זה ממש סגור פיזית בשאר ימות השבוע (אני תמיד מגיע בסופ״שׁ). 

יש חניה נוחה, שירותים, שולחנות פיקניק ובנוסף ספסלים ליד המים.

השכרת סירות בתשלום: Tar river life. כאמור, הם מביאים את הסירות והציוד לשם. השכרת סירות לא פעילה בחורף.

אופציות טיולי הליכה באיזור (פוסט נפרד יגיע עם תיאורי מסלולים של כל שלש האופציות):

 Sandy pines preserve

Bailey and Sarah Williamson Preserve

Turnipseed Nature Preserve

 יאללה, מתחילים. 

מתי לבוא?

העונה האופטימלית היא כשירוק, כלומר מסוף אפריל עד לנובמבר. אבל, וזה ביג אבל, שווה מאד לדגום את המקום גם בסתיו וכן, גם בחורף. המראה שונה מאד (תמונות בהמשך) ומיוחד לא פחות. הייתי ממליץ את הביקור הראשון באביב מאוחר/קיץ אבל אחר כך לבקר שוב. מאז שגיליתי את המקום פתחתי לי במסורת של לבוא כל עונה פעם אחת לפחות. 

לפני 200 שנים איכר בשם ויליאם אברה בנה סכר שסגר את הנחל שבשטח הנחלה שלו (Buffalo creek). הסכר יצר בריכה גדולה מלאה ברושים, דגים, צבים וציפורים. ויליאם, אשתו ושני ילדיהם הקימו טחנה שניצלה את המים שבמקום לטחינת זרעים אותם הם מכרו.

ברבות השנים ויליאם מכר את השטח למשפחת רוברטסון. המשפחה התרחבה והנחלה חולקה בין 11 בני רוברטסון שרובם המשיכו להיות חקלאים באיזור. אחת מהצאצאים, נלי רוברטסון, הגרילה את הבריכה הגדולה והיא ובעלה השכירו סירות עץ לדייגים מזדמנים בבריכה במהלך שנות ה- 60. הטחנה עצמה הפסיקה לעבוד בשנות ה- 50 ונהרסה בעקבות הוריקן בשנות ה-70. היום הנחלה שייכת ל- Wake county שרכשה אותו ב- 2013 ושומרת על המקום כאתר היסטורי.

הסכר עם הצריף והטחנה לידו בתמונה ישנה (משמאל) והסכר כיום (מימין)

אחד מהפרוייקטים היפים שהמחוז עשה הוא לשלט מסלול חתירה בשטח הביצה. מדובר בקצת פחות מ- 2 ק״מ מסלול והוא משולט על ידי מצופים ממוספרים. בכל פעם שמגיעים למצוף, רואים את המצוף הבא וכך הלאה, כך  שאין בעיה של התברברות.

אני מאד אוהב ביצות, בעיקר כאלו שהן לא טובעניות. כשהתחלתי לחתור בקיאק, סיפרו לי על ביצה מופלאה בצפון מזרח הסטייט בשם Merchant millpond ואכן בחורף 2021 הגעתי אליה. אכן קסם של מקום. אבל, אליה וקוץ בה. הביצה היא מרחק 3 שעות נסיעה מצ׳אpל היל והיא גם בית ללא מעט תנינים. בחורף תנינים הולכים לישון אבל בקיץ לא בא לי להפריע את מנוחתם. 

לכן, מה רבה היתה הפתעתי כשהסתבר שיש לנו קופי של Merchant, פה בבית. קצת יותר קטנה אבל מספיק גדולה לשיט של שעה ויש גם בונוס של חסר בתנינים. והיא לא הכזיבה. כניסה ליער של Cypresses, ניתוק מוחלט מהציוויליזציה, צפצוף ציפורים ברקע, דגים מקפצים מכל כיוון. בואו ניתן לתמונות קצת לדבר ואני אכתוב בהמשך למטה על העץ המיוחד הזה.

אוקיי, הפסקה קלה מהתמונות המרהיבות כדי לספר על הכוכב של המקום, עץ ה- Cypress והמים השחורים. ה- Cypress נפוץ מאד באזור הדרום מזרחי האטלנטי של ארה״ב ונמצא בשפע בחלק המזרחי והדרומי של צפון קרולינה אבל זולג גם למחוזותינו. ה- Cypress הוא בעצם...ברוש. כל ישראלי מכיר ברוש. עץ נפוץ בארץ הקודש, שיר מפורסם של אריאל זילבר, ושם של להקה שכל בחור בגילי מכיר כלהקת הבית של ״זהו זה״. אבל פה מדובר בזן לגמרי אחר כמו שאפשר לראות בקלות בתמונות. 

אחד הדברים המיוחדים שנוגעים לברושים הללו הוא שהם מגיעים לגילאים סופר מופלגים. בנהר Black river שבצפון קרולינה יש עצים שמתוארכים לגיל של מעל 2500 שנים!! העצים נטועים באדמת ביצות, מיתמרים לגובה ויכולים להיות עירומים כמעט לגמרי בבסיסם. הם גם מפרישים מינרל שנקרא טנין, אותו חומר שנותן לתה את הצבע האופייני לו, והמינרל הזה נותן למים צבע כהה. במבט ראשון הוא נראה שחור ומפה השם Blackwater אבל במבט שני הוא מזכיר יותר תה כהה.

הקסם הוא שמצד אחד מדובר במים שחורים לכאורה ומצד שני, הם גם clear וקל לראות בעדם את הקרקעית. המצב הזה יוצר תמונה מרהיבה שלכל מקום שמסתכלים רואים עצים למעלה ותמונת ראי מדהימה שלהם למטה. לי זה תמיד מזכיר ציור של סלבאדור דלי שהיה תלוי לי בחדר בילדות.

השתקפות העצים והברבורים אצל סלבדור דאלי (ותמונת הפילים שהיא יוצרת)

התמקדות בהשתקפות

ואם כבר ברוש, הנה פיסת נוסטלגיה:

זה הזמן להזכיר עוד תופעה מעניינת של העצים- הברכיים. כן, אני יודע כמו מה זה נראה בתמונה למטה, ולא, זה לא פורנו של עצים. אלו פשוט בליטות בהיקף של העץ שנקראות ברכיים (knees). לא לגמרי ברור למה הן משמשות. השערה אחת היא שהן עוזרות לייצוב של העץ, השערה אחרת שהן מסייעות במטבוליזם של מינרלים והשערה אחרת קשורה לחמצן. וכמובן שהמציאות יכולה להיות כל ההשערות ביחד. תהיה הסיבה אשר תהיה, זה פשוט יפה.

קצת לפני סיום, צבר תמונות מהחורף (למעשה משלשום, היום הראשון של פברואר). שונה, כמעט creepy. מזכיר קצת את אזור המארשס של שר הטבעות והיצורים שמחכים מתחת למים, ובאותה מידה- צלול, קריספי, ומקסים. אני מאד ממליץ לקפוץ לפה בחורף למי שידו משיגה קיאק.  

רגע לפני סיום, תמונה פשוטה שמספרת הרבה על תרבות הטבע והטיול האמריקאית.

כשהגענו לארה״ב, התדמית שלי היתה של מדינה שהכל בה נמדד בכסף ושעל כל נשימה ושאיפה צריכים לשלם. אז זה לא שהכל בחינם, אבל למדתי להכיר שני תחומים שבהם האמריקאים הם די מדהימים- הספריות הציבוריות ותרבות הטבע והספורט. קודם כל, המון, פשוט המון נגיש בחינם (95 אחוזים מהמסלולים בבלוג הזה). שנית, יש שירות כמו בספרים. השירותים נקיים, עם ניר טואלט ולא משנה עד כמה נידח החור שבו אתם מטיילים. הנה למטה, תלויות להן שתי חגורות הצלה (ויש עוד מספר חגורות בהמשך). הן מיועדות למי ששכח או אין ידו משגת להביא חגורה משלו. הבטיחות חשובה, אז שמים חגורה. אבל מה העניין? אנשים יקחו ויחזירו. לא יאמצו הביתה אלא פשוט יחזירו למקום כדי שמישהו אחר ישתמש בעתיד. זה נשמע כל כך פשוט ונכון אבל אני תמיד מתרשם מעד כמה העסק עובד יפה.

להתראות בפוסט הבא!