הורטון גרוב וסטאגוויל- הייק בדוראהם עם הצצה להיסטוריה האפלה של ארה״ב

לטיול של היום יש שלשה מוקדים עם הקומבינציה המושלמת: היסטוריה, טבע, ומים. 

החלק של המים (או במקרה שלי, של חתירה בקיאק) לא בהכרח מתאים לכולם אז אפשר לגמרי לדלג עליו ולהתמקד בשני הראשונים. המפה הראשונה מתארת את שלשת המוקדים, כולם באזור הצפוני כפרי של דורהאם ובמרחק נסיעה של 5 דקות אחד מהשני. 

את החלק הראשון אני אנצל לספר טיפה על ההסטוריה הקשה של האזור בהתמקדות ב- Plantation ענק שמשמש היום מוזיאון ואתר שחזור של תקופה קשה בעבר האמריקני. משם ניסע 5 דקות צפונה לחלק אחר של החווה ולאחר ביקור קצר בבקתות העבדים- ננצל את הטבע היפה לטיול ביער בשמורת הורטון גרוב. לאחר מכן, ירידה של 10 דקות לקצה של נהר ה- Eno לקיאק וקפה והביתה.

דוראהם של היום עיר גדולה ומודרנית, הרביעית בגודלה בצפון קרולינה והשנייה בגודלה במשולש שלנו. היום היא גם ידועה כ- City of medicine ומחזיקה אוניברסיטה יוקרתית (אם כי שנואה במחוזותי...) ובית חולים מהטובים שבארה״ב. אבל עד לאחר מלחמת האזרחים דורהם בכלל עוד לא היתה עיר. זה היה אזור חקלאי שהתמקד בעיקר בגידולי טבק ובשלב מסוים גם הגיעה לשם מסילת רכבת מהילסבורו והוקמה תחנה שנקראה Durham station על שום ברנש בשם דורהם שתרם את השטח.

אז גידלו שם טבק אבל לא סתם טבק, אלא כזה ששמו הלך למרחוק. חיילים וקצינים מצבא הצפון שדגמו להם את הטבק בתקופת המלחמה שמחו לשוב לאזור לנסות שוב את טעמו המשובח ובמהרה התפתחה לה בתקופת הרסטורציה (השיקום שלאחר מלחמת האזרחים) תעשיית טבק וסיגריות מהגדולות בארה״ב, ומשם התפתחה לה עיר שהוקמה ב- 1869.

אבל בואו נחזור קצת אחורה, לתקופה של לפני מלחמת האזרחים. האזור החקלאי הכיל לא מעט משקים קטנים של איכרים פשוטים אבל עיקר הגידולים התמקדו בחוות ענק, או Plantation. העובדים, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם היו עבדים. למרות שצפון קרולינה אינה נחשבת כאחת ממדינות ה- Deep south, העבדות פה בהחלט פרחה. שתי משפחות שהחזיקו לא מעט עבדים היו משפחת בנהאן ומשפחת קמרון (Bennehan-Cameron). אז מה קורה כששתי משפחות שכאלו מתחברות בקשרי נישואין? נוצרת חוות ענק, אחת החוות הגדולות ביותר בדרום. המשפחה המורחבת החזיקה עכשיו שטחים שהתפרסו על שטח של 120 קמ״ר (פי 2 מתל-אביב יפו של היום!). בשיא הפעילות שלה לקראת סיום מלחמת האזרחים ב- 1864, המשפחה העבידה 900 עבדים.

סטאגוויל והורטון גרוב היו שניים מהמוקדים של חוות הענק הזו ועד היום יש שם שרידים, כולל כאלו שעברו שיפוץ ושחזור על מנת לשמר את התיעוד. 

נקודה ראשונה- חוות סטאגוויל 

הנקודה הראשונה של המסלול היא בנקודה מס׳ 1 במפת הלווין שלמעלה וזהו האתר ההיסטורי של סטאגוויל, שם נמצא עדיין הבית הראשי של הזוג ועוד מגורי עבדים ששהו באיזור, בעיקר אנשי שירות ומטבח. כשאני ביקרתי באיזור היתה עדיין קורונה אז הבית עצמו ומשרד האינפורמציה היו סגורים אבל עדיין יכולתי להסתובב לבד ולהתרשם. היום יש גם משרד מסודר ואתר אינטרנט מסודר שמוקדשים להסטוריה של העבדות בכלל והחווה בפרט. אפשר לטייל חופשי בחינם, לראות גם את אזור מגורי הטבחים, גינה שבה גידלו את הירקות, בית הקברות של המשפחה ואפשר גם לקבל סיור מודרך ב- $2 לאדם. 

פה יש קצת פרטים על ימים ושעות פתיחה

נקודת ציון של האתר עצמו

בית המשפחה כפי שהוא נראה בעבר ובמצבו המשוחזר היום

אפילו פיפי עשו שם בחווה

נקודה שניה- הורטון גרוב 

עדיין עם המשפחה ועם העבדים אבל מדלגים צפונה, כ- 5 דקות נסיעה ברכב ומגיעים לאתר של Horton grove (נקודה 2 במפת הלווין שלמעלה). במקום הזה שכנו חלק מהעבדים וב- 1978 האזור הוכרז כאתר שימור ו- 4 מהביקתות שופצו ונשמרו ואפשר לטייל במקום. יש גם אסם גדול מאד (שלפחות בביקורים שלי אפשר היה רק להציץ פנימה ולא להיכנס אליו). שווה להקדיש 15 דקות ולהסתובב במקום. יש שם גם קצת הסברים על ההווי שהתפתח אצל העבדים המקומיים.

אחת מבקתות העבדים בהורטון גרוב

נקודה שלישית- טיול רגלי

הורטון גרוב היא לא רק אתר היסטורי אלא גם שמורת טבע שמספקת מספר מסלולים יפים בתוך היער. המפה עם המסלולים מצורפת למטה ואני אתאר קצת יותר בפירוט מסלול של 4 ק״מ שאני וזוגתי עשינו ושחותך בין מספר מסלולים קיימים. כמובן שאפשר מסלולים אחרים (עשיתי מאוחר יותר גם את המסלול הסגול שליד הבקתות שהוא קצר וחמוד)

אז הנה המסלול שאנחנו עשינו (מפה שלמטה). אתחיל ואציין שהחניה לרכבים שליד הבקתות מתחילה מעט מתחת למסלול אבל יש גם חניה קטנה לצידי מסלול הכורכר (המסלול שמתואר במפה כ- Jock rd) בנקודה מס 1. יש גם חניה צפונית יותר בנקודה 4 במפה וזו גם אפשרות חלופית לטיול בגרסה קצרה יותר. אם יש למישהו שני רכבים אפשר להחנות אחד במס׳ 4 ואז כשמגיעים לשם ברגל, לחתוך לאוטו. 

אז המסלול עצמו: מנקודה 1 ל-2 אנחנו עדיין עוקבים אחרי המסלול הכתום שנקרא Justice loop, אבל בנקודה 2 (בדיוק במיקום של הנקודה במפה) נטשנו את המסלול הכתום ועברנו למסלול האדום שנקרא  Hart trail ומשם המשכנו צפונה לנקודה 3.

בתקופה שאנחנו היינו שם היו המון פטריות ומישהי (לא משנה מי רק אגיד שאני וזוגתי היינו שם לבד) התעקשה להתעכב ליד כל אחת ואחת.

בנקודה 3 נטשנו את המשך המסלול ועברנו ימינה (צפון מזרחה) ל- Herman loop, המסלול הכחול ולכוון מס׳ 4 (החניה הצפונית). אפשר גם להחליט שמ- Hart ממשיכים עם Herman loop שמאלה וצפונה ועושים את הלופ עד לנקודה 4. זה לא יאריך משמעותית. האזור הזה הוא יפה במיוחד כי הוא יוצא מהיער לאזור מאד עשבי ושונה. כשאנחנו היינו שם היו גם גידולי תירס.

לאחר הפתיחה של היער לירוק הפתוח כל כך בנקודה 4, ירדנו דרומה בציר הסגול שנקרא New trail (יכול להיות שהוא יופיע במקום גם כ- Latta trail) עד לנקודה 5 שבה אנחנו מתחברים בחזרה עם השביל המקורי שהתחלנו איתו- Justice loop, וממשיכים איתו שמאלה ודרומה לכוון נקודת הסיום במס׳ 6 שקרובה מאד לנקודת ההתחלה. בדרך זכינו גם לראות מספר עצים מלאים בכנימות לבנות. העצים היו שחורים/סגולים למטה. לטענת הגיס שלי, שהוא המומחה שלי לעניינים שכאלו, כזה כנראה טל דבש שהכנימות מפרישות.

יופי של טבע.

זו כמובן הזדמנות מצוינת לעשות הפסקה של אוכל וקפה ומשם לדובדבן שעל הקצפת- קיאק באחד הנהרות היפים באיזור!

נקודה רביעית- שוט והתהלך לארץ, לאורכה ולרוחבה

ה- Eno river נקרא על שום שבט האינו שהתיישב באיזור לפני שהמתיישבים הלבנים הגיעו והרחיקו אותו. הוא מתחיל צפון מערבה להילסבורו, בירת Orange county וממשיך מזרחה לדורהם. לקראת הסיום שלו במזרח הוא מתחבר לנחל השטוח (הנקרא אצל המקומיים Flat river) והם יורדים להם ביחד עוד מספר קילומטרים ונשפכים לאגם הגדול בדורהם- Falls lake. משם יוצא נהר ה- Neusse שממשיך דרומה לכל אורך הסטייט עד שיישפך לאוקיינוס בעיר הקטנה New Bern, עיר ששימשה כעיר הבירה של צפון קרולינה בעת העתיקה יותר. מי שיהיה עם מספיק סבלנות, יוכל לקרוא אודות הרפתקאותי עם ידידי הכחול הקיאק בניו ברן ונהר הנוס בטיול החורף של 2024. 

החלק המזרחי של האינו והחיבור שלו לפלאט ריבר הם אחד המקומות האהובים עלי בחתירה. אני לא איש של זרמים כבדים ושוצפים ושל חתירות במים לבנים וסוערים. אני איש של אגמים ושל Lazy rivers, כאלו שאתה זה שעובד ולא הזרמים עובדים בשבילך. אני גם מאד לא אוהב שלא להיות בשליטה ואכן מהירות יתר וגובה יתר, שניהם לא עובדים עלי טוב סנסורית ומנטלית. מדי פעם אני בכל זאת מאתגר את עצמי באיזה נהר מעט סואן רק כדי להזכיר לעצמי אחר כך שאני כבר בן 59 ושאני לא צריך להוכיח שום דבר לעצמי או למישהו אחר, ואז אני שב למחוזות ה- comfort zone שלי. החלק המזרחי של האינו הוא בדיוק אזור נוחות שכזה.

במקרה הזה, חתירה נינוחה וקצרה של משהו כמו 3.5 ק״מ ביופי מהסרטים. 

בהזדמנות אקדיש פוסט להתאהבות שלי בקיאק ובחתירה, אבל עכשיו אני רק אמליץ על מסלול קל ופשוט. המסלול מתואר למטה בעזרת חיצים. אפשר להתקדם מנקודת ההתחלה מס׳ 1 ל- 2, משם ישירות ל- 5 ואז חזרה. אפשר גם לפנות ב- 2 שמאלה ולהמשיך קצת עם ה- Flat river וחזור, אבל במידה ויש מספיק מים שווה לבדוק את הקסם של הלופ הנסתר.

נקודת הפתיחה היא בנקודת ציון מס׳ 1. יש כביש נוח שמגיע כמעט עד לחניה ומשם יש דרך כורכר מהודקת עד לחניה עם נקודת פריקה נוחה ומסודרת. אפשר לחתור מערבה (ימינה אחרי שנכנסים למים) אבל האמת היא ששם בדרך כלל המים נמוכים יותר והחוויה פחות נחמדה. במקום זה, תמשיכו שמאלה ומזרחה עם מספר פיתולים לנקודה מס׳ 2. בקיץ ובאביב הכל ירוק והתחושה היא שאתם חותרים באמזונס, רק בלי הוילדע חייאס. מקסימום יהיו לכם אנפות וצבי מים. 

כשמגיעים לנקודה 2 (עד עכשיו אנחנו חתרנו ב- Eno) רואים כיצד ה- Flat מתחבר מצד שמאל. כדי להגיע ללופ שלנו אנחנו נפנה שמאלה לכוון ה- Flat אבל מהר מאד ניכנס ימינה למעין נחלון בנקודה מס׳ 3. מה שתראו לפניכם זה משהו כמו המראה הקסום הבא:

לפעמים המים נמוכים מדי ואז רואים שהקיאק בקושי עובר. אם זה המצב, אפשר לוותר ולשוב ולהמשיך לכוון נקודה 5. 

אם נכנסים פשוט ממשיכים הלאה. אין יותר מדי מה להתברבר, לפחות לא בהתחלה... בשלב מסוים מגיעים לנקודה מספר 4, שמופיעה במפת הלווין במה שנראה כמו שביל אש. קשה לראות במפה, אבל מה שיש לכל אורך אותו שביל זה קו של עמודי חשמל. אנחנו נחצה את שביל עמודי החשמל האלו במים ונתרשם מעמודי הענק האלו שעומדים בתוך המים.

כתבתי ״נחצה״. זה קצת מפתה לפנות ימינה ולהמשיך איתם אבל אז בשלב מסוים ניתקע בדרך ללא מוצא.

במקום זה, נחצה אותם ומיד נפנה ימינה כך שנוכל לראות את העמודים מימיננו וביננו לעמודים תהיה צמחיה. הדרך עכשיו ממשיכה עד שאנחנו ניפגשים עם עוד נחלון שמגיע משמאל ומתחברים לנקודה 5. נקודה 5 היא נקודה חשובה כי אפשר בטעות להמשיך ישר ולפנות מאוחר יותר ימינה וזה השפך שיוביל בסוף ל falls lake. במקום זאת אנחנו עושים פה עיקול חד ימינה וחוזרים ל- Flat. איך יודעים שלא התברברנו? כי בחזרה מנקודה 5, אנחנו אמורים לעבור די במהרה מתחת לכבלים של עמודי החשמל (שבין נקודה 5 ל- 2). אם לא רואים שהגענו לעמודים, כנראה שהמשכנו קצת יותר מדי וצריך לחזור ולמצוא את נקודה 5.

להגיד שמעולם לא התברברתי שם? התברברתי כמו גדול. בסוף מוצאים את הדרך חזרה והכל פה יפה אז אין מה להיבהל יותר מדי. מה שכן, אם זו פעם ראשונה, הייתי ממליץ לעשות את זה לא בשעה מאוחרת של היום כדי לא להיתקע בחשיכה. עוד המלצה היא לקחת סמארטפון עם דאטה שיעבוד ותמיד יעזור בניווט. עבדכם הנאמן כושל לגמרי בעניין הזה. 

מנקודה 2 אנחנו חוזרים כלעומת שבאנו לכוון נקודה 1, פורקים מהמים, שמים פינג׳אן על האש ומסיימים יום נפלא של היסטוריה, טיולים ומים.